מו שב בית נקופה- מושב עובדים נ' מגידו מיזמים בע " מ

פסק דין

לפניי ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יחזקאל ברקלי) מיום 11.10.2009 (ת.א. (י-ם) 12286/04), בגדרו קיבל בית משפט קמא תובענה שהגישה המשיבה כנגד המערערת, וחייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 73,710 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

רקע כללי

1.המערערת, בית נקופה – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, הינה אגודה שיתופית רשומה (להלן – "המושב" או "האגודה"). המשיבה היא חברה פרטית, העוסקת בייזום פרויקטים בתחום הנדל"ן (להלן – "היזם").

2.המושב התחייב כלפי היזם כי יישא בתשלום חוב, בו חב היזם לצד שלישי. בא צד רביעי, ופרע בעצמו את החוב לצד השלישי. האם על רקע זה, זכאי היזם לכך שהמושב ישלם לו את הסכום ששולם לצד השלישי, הגם שהיזם לא שילם את החוב בעצמו? זהו, בתמצית, סלע המחלוקת בין הצדדים והשאלה העיקרית המתעוררת בערעור זה.

העובדות

3.ביום 14.1.1992 נכרת בין הצדדים הסכם, שנועד לקדם ייזום של תכנית פיתוח ובינוי בשני אזורים שונים בשטחי המושב, איזורים המכונים "הגבעה הצפונית" ו"הגבעה המזרחית" (להלן – "הסכם הפיתוח"). לצורך ביצוע הפרויקט בגבעה המזרחית, היה צורך, בין היתר, בקבלת אישור מאת הועדה לשמירת קרקע חקלאית במשרד הפנים ("הולק"ח"). אלא שעוד בטרם ניתן אישור זה, פנה המושב אל היזם, וביקש כי יתחיל בביצוע העבודות בגבעה הצפונית. על-פי דרישת היזם וכתנאי להתחלת העבודה, המושב התחייב בכתב כלפי היזם להבטיח את מימון העבודות בגבעה הצפונית, במקרה ולא תאושר סופית תכנית הגבעה המזרחית, בזו הלשון:

"אנו מקבלים על עצמנו להבטיח המימון הכספי לצורך ביצוע עבודות הפיתוח והתשתית במידה ולא תאושר סופית תכנית הגבעה המזרחית הקטנה שאתך חתום חוזה לביצוע הפרויקט..."

4.בעקבות זאת, החל היזם בביצוע העבודות, ובמשך תקופה של מספר חודשים נשא בהוצאות ביצוע הפרויקט בגבעה הצפונית. בסופו של דבר, לא נתקבל אישור הולק"ח ביחס לגבעה המזרחית (ביום 3.8.1994), ועקב כך הסכימו הצדדים על ביטול הסכם הפיתוח והפרויקט כולו.

5.בעקבות ביטול הסכם הפיתוח, נערך בין הצדדים מסמך הנושא כותרת "זיכרון דברים" (אוגוסט 1995). במסמך זה נקבע, כי חשבונות היזם בגין עבודותיו בגבעה הצפונית יוגשו למהנדס איתן עמיר, והוא יחליט האם לאשרם אם לאו. החשוב לענייננו הוא סעיף 6 לזיכרון הדברים, אשר קבע הסדר שונה ומיוחד לגבי חשבון אחד מסוים, והוא החשבון עם קבלן משנה בשם קלוש, שהועסק בפרויקט. בין קלוש לבין היזם התעורר ויכוח באשר לגובה החוב המגיע לו, ועל רקע זה נקבע:

"הצדדים מודעים לעובדה כי קיים חשבון פתוח עם קבלן עבודות עפר בשם קלוש. חשבון זה ישולם על ידי האגודה ישירות לקלוש אם וכאשר יגיעו היזם וקלוש להסכם בעניין זה, או שיהיה פסק דין חלוט בעניין זה..."

6.עוד נקבע במסמך נוסף, שנלווה לזיכרון הדברים (נספח ה' לסיכומי המשיבה), כי האגודה לא תשלם כל סכום בגין העבודות שביצע קלוש אלא לאחר קבלת אישורו והסכמתו של מר שמואל שמש, שהינו יו"ר ועד ההנהלה של המושב.

החוב לקלוש הוא העומד בבסיס המחלוקת שבין הצדדים שלפניי.

7.בשלב זה אציין, כי נכנסת לתמונתנו חברה נוספת, בשם "שיאמ יזום בניה ופיתוח בע"מ" (ולהלן – "שיאמ"). שיאמ שימשה, כך על-פי ממצאי פסק הדין, קבלן ראשי מטעם היזם בביצוע הפרויקט בגבעה הצפונית. אחד מבעלי המניות בחברת שיאמ הוא מר עודד מגידו (להלן – "מר מגידו"). מר מגידו הוא בעל מניות גם אצל היזם, ואף משמש כמנכ"ל היזם. לאחר שסוכל הסכם הפיתוח בין המושב לבין היזם, הציע מר מגידו כי שיאמ תתקשר בהסכם עם המושב, ותפעל לאישור ולקידום תכנית בניה גדולה בתחומי המושב, בצירוף שני משקיעים נוספים (האחים אפללו). בהמשך לכך, נחתם ביום 30.10.1996 הסכם בין שיאמ לבין המושב (להלן – "הסכם שיאמ"). במסגרת הסכם שיאמ התחייבה שיאמ כלפי המושב, בין השאר, לשאת בתשלומים שונים (בין היתר סעיפים 8.3, 11.2 להסכם שיאמ).

8.בחודש נובמבר 1997, ובמטרה להגיע להסכמה בעניין החוב לקלוש, נערכה פגישה מסכמת (אצל עו"ד אהוד גוט), ובה נכחו מר מגידו, האחים אפללו, מר שמש ומר קלוש. בסופה של אותה פגישה סוכם כי גובה החוב לקלוש יעמוד על סך 73,710 ₪. בהתאם למוסכם בפגישה, שילמה שיאמ את החוב לקלוש. קלוש הנפיק לשיאמ חשבונית מס בגין פירעון החוב (ביום 5.11.1997); קלוש אף חתם על "כתב ויתור" (ביום 9.11.1997), שבו הצהיר והתחייב כי עם קבלת התשלום הוא מוותר על כל תביעות או דרישות נוספות כלפי שיאמ בעניין החוב.

9.לשם השלמת הרקע העובדתי יצויין, כי בסופו של דבר גם הסכם שיאמ לא קיבל את מלוא האישורים הנדרשים, ולא יצא אל הפועל.

הליכים בבית משפט קמא ופסק דינו

10.ביום 3.11.2004 הגיש היזם כתב תביעה (לפי סדר דין מקוצר) כנגד המושב, ובו תבע מהמושב את הסכום ששילמה שיאמ לקלוש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, סכום שעמד, בעת הגשת התביעה, על סך 204,244 ₪. ביום 14.5.2007 נערך בפני בית משפט קמא דיון הוכחות, במסגרתו העיד מר מגידו מטעם היזם ומר שמש - מטעם המושב. לאחר הגשת סיכומים בכתב, החליט בית משפט קמא לקבל את התובענה.

בפסק-דינו, לאחר שדחה את טענות המושב בדבר התיישנות ושיהוי, קבע בית המשפט כי הורם הנטל הנדרש מן התובעת לשם קבלת התביעה. עוד קבע, כי במערכת היחסים שבין היזם לבין המושב אין נפקות לזהות המשלם מטעם היזם, והשאלה המרכזית בסכסוך היא האם למושב התחייבות משפטית להשבת הכספים נשוא התובענה. בעניין זה הוסיף בית המשפט וקבע, כי המושב הודה בקיומה של התחייבות לשיפוי היזם בגין הוצאותיו בפרויקט בגבעה הצפונית, לרבות החשבון עם קלוש. עוד נקבע, כי מר שמש, מטעם המושב, אישר את גובה התשלום לקלוש בעת הפגישה המסכמת, ושתק "לגבי הידיעה כי שיאמ משלמת את החוב מטעם התובעת" (היזם) (פסקה 34 לפסק הדין). בית משפט קמא לא קיבל את טענת המושב, לפיה עצם התשלום בידי שיאמ אינו מהווה ראיה לתשלום החוב בידי היזם, "כיוון שזו אינה טענת הגנה מפני החוב" (פסקה 34 לפסק הדין). בית משפט קמא אף דחה את גרסת המושב, לפיה הסכם שיאמ ביטל את התחייבות המושב כלפי היזם ביחס לחוב לקלוש, בין היתר בהעדר תשתית ראייתית, והוסיף וקבע כי טענות המושב הן בגדר טענת "הודאה והדחה", כאשר המושב הודה למעשה בכל העובדות המגבשות את התביעה, אך הוסיף וטען כי "החוב שולם". במצב דברים זה, נטל ההוכחה עבר לכתפי המושב, אך המושב נמנע מהבאת ראיות רלבנטיות לביסוס טענתו, לרבות ראיות שהיה בכוחן להאיר את מערכת היחסים הסבוכה שבין שיאמ, המושב והיזם, וכתוצאה מכך נבצר מבית המשפט לברר את טענות המושב. לאור כל זאת, קיבל, כאמור, בית משפט קמא את התובענה, והורה למושב לשלם ליזם סך של 73,710 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 5.11.1997.

טענות הצדדים בערעור